פחדים בלילה אצל ילדים

אחרי שהשמש נגמרת ויוצא כוכב ראשון אני לאמא אומרת: לילה, צריך לישון. פושטת שמלה ולובשת פיג'מה הכול מסדרת ושמה על הכסא, ליד המיטה ואמא שלי נורא מבסוטה ובי מביטה ולי היא אומרת: ילדה נהדרת, ילדה נהדרת. גילי דדון רווה, פסיכולוגית קלינית, מתאמת טיפול וממיינת ילדים ונוער

שורות נפלאות אלו משירו של ע. הלל מתארות בשקט וברכות אין קץ את הרגעים לפני השינה, את ההתכוננות לפרידה הזו מהיום. רגע המעבר הזה הוא דרמטי ומשמעותי ביותר. הרבה מאוד מיתולוגיות נקשרו סביב רגע המעבר הזה שבין ממלכת היום והלילה, האור לחושך, הביחד והלבד.

עם רדת החשיכה נצבעות כל החוויות שלנו בצבעים עזים יותר, אנחנו יכולים לחוש עצבניים יותר, רגישים יותר, נעלבים יותר. ההגנות שלנו יורדות ואנחנו מחפשים עזרה מבחוץ. צרכי התלות שלנו והחיפוש אחר חום מתגברים, אנחנו רוצים להתכרבל, להתחבק, להתפנק.

עבור ילדים ההליכה לישון נקשרת לחוויות של פרידה (מההורים, מפעילויות היום). האור והעירות מוכרים בתרבות שלנו כסמלים של חשיבה הגיונית ומודעות. ואכן, החושך מביא איתו את ממלכת החשיבה הלא הגיונית, זו ששולטים בה צללים, שחוקי הטבע אינם פועלים בה. דברים אינם נראים כפי שהם, דברים אינם כפי שהם נראים.

"פתאום - איזה פחד! כמה מבהיל!

באמצע החדר עומד – פיל!

חנה-בננה צוחקת, צוחקת –

הרי הבגדים הם שעל הכסא!

לוקחת את כל הבגדים וזורקת

לסל הגדול, וסוף מעשה." (מתוך לילה חשוך אחד/אורה איל)

 

פחדי לילה יכולים לקבל ביטויים שונים, בהתאם לגילו של הילד, לעוצמת הפחד, ליכולת ההכלה של ההורים ולרוחב דמיונו של הילד. יש ילדים המתארים פחדים ריאליסטיים מפורטים (פחד מגנבים שיכנסו דרך המרפסת, מכך שיקרה משהו להורים, פחד שההורים ילכו לאחר שירדם). אחרים מתארים מין חשש מעורפל משהו (מהלילה, מהחושך, מלהיות לבד). ילדים רבים מתארים פחדים מחלומות רעים על יצורים דמיוניים (חיות מפחידות ,שדים ,מפלצות).

בכל מקרה פחדי לילה אצל ילדים  מהווים חוויה כמעט נורמטיבית, יש בה כדי להצביע על התפתחות תקינה ולעיתים אפילו על יכולות שכליות ורגשיות גבוהות. העובדה שפחדי הלילה הם נפוצים כל כך אינה מעידה על כך שאין צורך לטפל בהם, אם כדי לסייע לילדים עצמם ואם כדי לסייע להורים המותשים.

עם זאת, לא כל ילד שמציג תמונה של פחדים בלילה, צריך להפנותו לטיפול. כמובן, שיש מקרים בהם עוצמת הפחדים גבוהה וההפרעה שלהם לתפקוד הכללי היא נרחבת, או מצבים אחרים בהם פחדי הלילה "עקשניים" ונמשכים לאורך זמן רב או בגילאים בוגרים יותר, אז יש מקום לחפש אחר עזרה מקצועית. בגילאים צעירים יותר (4-6) פחדי הלילה שכיחים יותר (כ70% מהילדים) וניתן להתייחס אליהם כחלק מקשיים התפתחותיים נורמטיביים וצפויים (יחד עם קשיים אפשריים בגמילה או קנאה לאח קטן למשל). בגילאים אלו מספיקה הדרכת הורים טובה ולא ארוכה, שתעשיר את ההבנה של ההורים ואת אמצעי ההתמודדות שעומדים בפניהם.

בגילאים מאוחרים יותר ניתן לסייע גם בהתערבות טיפולית ישירה עם הילד. יש גישות שהן יותר התנהגותיות קוגניטיביות ומערבות תרגילי דמיון חיוביים, תכניות חיזוקים, תרגילי נשימה, שחרור שרירים ואימון לשליטה עצמית. גישות טיפוליות אחרות מתמקדות במקורות הרגשיים של הפחד אצל הילדים, שקשורים לא פעם למצבים שונים בבית (חרדות פרנסה, מריבות בין ההורים), לפחדים של אחד ההורים (אמא שלוקחת את הילד לישון איתה בכל פעם שאבא לא בבית) או לסיטואציה רגשית מורכבת יותר.

 

ילדים יכולים לבטא את פחדיהם בדרכים שונות. בכי הוא האמצעי השכיח ביותר, לא פעם הוא מלווה בחוסר שקט ובמצוקה בזמן ההרדמה או בזמן ההתכוננות אליה. ילדים שסובלים מפחדים מתקשים להרדם, הם זקוקים לנוכחות ממושכת יותר של ההורים. ילדים מבקשים להשאיר אורות דולקים, לעיתים בחלקים מרוחקים של הבית ולעיתים דורשים שיושאר אור מלא, ולא רק אור קטן. ילדים עם פחדי לילה עלולים להתעורר פעמים רבות באמצע הלילה, להתלונן על חלומות רעים, להתלונן שהתעוררו ו"לא ישנו כל הלילה". ההתעוררות באמצע השינה גוררת אחריה, לא פעם, הפעלה של ההורים: שיבואו לכסות אותם, לנחם אותם, לקחת אותם לשירותים, להביא להם לשתות וכו'. חלק ניכר מהילדים, וגם מההורים, סבורים שהפתרון לכל הפחדים הוא מעבר קבוע ללינה במיטת ההורים.

 

ניתן להבין ולהתייחס לפחדים בצורות שונות, לפי ההקשר שלהן ולפי המידה בה הם מסייעים לאדם בהתמודדותו. אין ספק שלתחושת פחד במחיצתו של אריה רעב יש ערך השרדותי והיא יכולה לעורר אותנו לפעולה של בריחה וחיפוש הגנה.

יש פחדים שמצביעים על התפתחות קוגניטית, שיש לה משמעויות רגשיות. כך למשל, חרדות פרידה והפחד מזרים המופיעים סביב גיל 9 חדשים, נובעת מהתפתחות תהליכי זיכרון והמשגה. ילדים לומדים להבחין בין מוכר ולא מוכר ומסוגלים לקשר תחושה נעימה למוכר וחשש מהלא מוכר.

בגילאים מאוחרים יותר (סביב גילאי 4-6), מתאפיינת החשיבה של הילדים בעקרונות מאגיים שקושרים למשל בין מחשבה לפעולה (אם אני חושב שאני כועס על אמא אז הכעס הזה ישפיע עליה ויקרה לה משהו רע) או בין שתי פעולות שקרו באותו זמן אבל אינן קשורות כלל (כשלבשתי את החולצה הירוקה ניצחתי במשחק אז אם אני רוצה לנצח במשחק עלי ללבוש שוב את החולצה הירוקה). בתקופה זו מתפתחים בד"כ פחדים מדמויות דמיוניות כמו מפלצות, שדים, רוחות, מכשפות.

ילדים בוגרים יותר (סביב גילאי 7 ואילך), יכולים כבר להסיק על סיבה ותוצאה ולצפות לתוצאות שליליות אפשריות. בגילאים אלו נמצא פחדים יותר ריאליים כמו פחדים שיפגעו בהם או בהוריהם או מפני גנבים. בהקשר זה יש לציין שלא כל הפחדים מתעוררים בעקבות חוויה ממשית שהילד חווה. חלקם נובעים מלמידה, בעקבות חברים אחרים שמפחדים, או מאזהרות חוזרות ונשנות או סיפורים שהם שומעים על "דברים שקורים בלילה".

 

התמודדות עם פחדי לילה:

ספרי ילדים רבים מציגים בפנינו מגוון דרכים להתמודדות עם הפחדים בלילה. כמעט כולם מתחילים בתיאור מעצים של חווית הפחד ואז, בעקבות אירוע מחולל כזה או אחר, מתחיל תהליך של התקרבות, אפילו התיידדות עם הפחד. "במכשפה של ליאור" מגלה ליאור שהמכשפה המפחידה היא דווקא חמודה ומצחיקה, ב"פחדרון בארון" נראה שפחדרון עצמו זקוק לעזרת הילד וב"ארץ יצורי הפרא" מתגלים היצורים כבעלי דמיון רב לילד עצמו, שמשתלט עליהם.

באותו אופן גם ההתמודדות שלנו עם הפחדים צריכה להכיל בתוכה שלב ראשוני של היכרות. חשוב להבין ממי או ממה הילד פוחד. לפני שאנחנו קופצים להסברים הגיוניים מדוע אין נמר מתחת למיטה אולי כדאי שנבין היכן נמצא הנמר, מדוע הוא שם וממה הוא פוחד. חשוב שנזכור שבגילאים הצעירה ובפחדים שהם לא רציונליים באופיים, חוקי ההגיון פועלים בדרך לא הגיונית. אם נבין שהנמר (הספציפי, זה שאולי נמצא מתחת למיטה) פוחד מאור יש הגיון בכך שיהיה לילד פנס, שיוכל להאיר עליו כשיופיע. הדיון ההגיוני לגבי סבירות המצאו של נמר שם הוא מיותר וחסר טעם.

בשלב ראשון חשוב לתת לגיטימציה לרגשות הפחד של הילד. לא מומלץ להתווכח איתו "שאין שום דבר מפחיד", אין טעם לבטל את הפחד. נורית זרחי כותבת:

...וכשאני מתעוררת באמצע הלילה,

כי תחת למיטה יש לי נמר,

אז אבא אומר:

"ובג'ונגל לא מפחיד יותר?!"

ואם הם יוצאים לסרט

ולא מוצאים לי שומר,

הם אומרים: "כשישנים, לא פוחדים;

שני מהר".

ואני יודעת שזה נכון

מה שאמא אומרת, מה שאבר אומר;

אבל איך זה יכול לעזור,

כשמתחת למיטה

יש לי נמר"

 

כפי שציינתי קודם, מתוך ההיכרות עם הפחד נוכל לחפש דרכים להתמודד עימו. כדאי לחפש דרך לאפשר לילד תחושת שליטה, שיש לו משהו, איזשהו כוח, שהוא יכול להפעיל במקרה שהפחד יבוא. נראה שבעיקר מכוונת ההתמודדות לסתור את חווית האין אונים ולעורר בילד תחושת שליטה. אצל ילדים, כמו אצל מבוגרים, תחושת השליטה, לעיתים, חשובה ומעצימה יותר מהשליטה עצמה.

אם נזכור שהדמיון של הילד לא מוליד רק את הפחדים נוכל להתחיל לראות שהוא יכול להביא איתו גם את הפתרונות.  ושוב, נורית זרחי כותבת על הסדק שבין מיטתה לקיר:

"כשאורות הרחוב כבים,

יש לי בסדק כוכבים.

אתמול קצת חפרתי בו במקל,

וירח שלם פנימה התגלגל."

 

ברוח זו נוכל לתת לילד פנס, כך שיוכל לסלק את החושך. אמא אחת סיפרה לי שנתנה לילדתה מטבע אנגלי ובו דמותה של המלכה האם, שתשמור עליה בלילה. אבא של איתמר בונה איתו מלכודת מורכבת (איתמר וציד החלומות/גרוסמן) ואבא של רותי מלמד אותה לחשים כנגד כל פחדים שהוא (אל תדאגי רותי/גרוסמן).

יש מגוון פעילויות שניתן להציע לעשיה עם הילד, שמתחברות לחשיבה המאגית המאפיינת את השלב ההתפתחותי הו מופיעים הפחדים ובכך "מדברים את השפה" של הפחדים. ניתן לתת לילד לצייר על הדף את הפחדים ולאחר מכן לבחור טקס כלשהו בו מניחים אותם למשמורת אצל ההורה או במקום בטוח אחר, בבית או מחוצה לו. אפשר להכין עם הילד דמויות דמיוניות, שישמשו המגינים שלו (פיות, גיבורי על, לוחמים וכיוצ"ב). יש ילדים שדווקא מעדיפים תמונות של אנשים אמיתיים (תמונות של ההורים, תמונה שלו עם אחיו או עם חברים). אפשר להכין (או לקנות מוכן) לוכד חלומות ולתלות מעל למיטת הילד. אפשר להכין "ספריי נגד מפלצות ופחדים" מבקבוק מים שמקשטים ואז לרסס את החדר לפי הצורך.

 

ילדים רבים נעזרים בחפץ מעבר, חפץ רך ונעים, שהילד קשור אליו מאוד ואשר מסייע לו בזמני מעבר. הרבה פעמים יש לחפץ הזה שמות מיוחדים וילדים זקוקים להם כדי להתנחם. לחפצים אלו יש משמעות פסיכולוגית רבה ביותר בהתפתחות הרגשית של ילדים. עד כמה שזה קשה מומלץ להורים לשמור על ככלי ההתנהגות שהילד מבקש ביחס ל"שמיכי" או ל"חיתולי" שלו. יש מקום חשוב ביותר לארנבי, לדובי לפילוני או לכל בעל חיים אחר שהילד בוחר להשכיב ליד מיטתו (הילד שלא רצה לישון לבדו/מירה מאיר).

ניתן להשתמש בבובות שהילד אוהב ולהלבישם בפריט לבוש כלשהו של ההורים, כך אנו מייצרים דימוי קונקרטי יותר של ההורים והמשכיות של נוכחותו. באופן כללי, יש חשיבות רבה לאיזון שבין נוכחות הורית פיזית רבה מידי בשעת השינה עצמה, שיכולה להפריע ליכולת לפתח הרגלי שינה תקינים (ילד שנרדם במיטת ההורים, הורים שנרדמים בהשכבה במיטת הילד) לבין היעדר נוכחות הורית (הורים שאומרים לילה טוב ויוצאים).

טקס שינה, או שגרת התכוננות ללילה יכולים מאוד לסייע לאוירה רגועה ולתחושת ביטחון של הילד, שני דברים שיכולים להוביל לשינה טובה יותר. אופיו של הטקס יכול להשתנות ממשפחה למשפחה לפי אופי הילד או ההורים, לפי מספר הילדים בבית, האם הילד ישן בחדר לבד או עם אחיו ועוד גורמים אחרים.

יש הורים שיושבים ליד הילד ומשוחחים על דברים שהיו היום, יש כאלה שמספרים אחד לשני דבר אחד לא כ"כ כיף שהיה היום ושני דברים כיפיים. יש הורים שזה הזמן לשירים ביחד או זמן הסיפור (סיפור מספר, מדיסק או סיפור מהראש, שממציאים).

יש הורים שנשארים עם הילד עד שהוא נרדם, וזה בסדר. יש כאלה שיוצאים אחרי כמה דקות ואומרים לו שיחזרו בעוד כמה דקות לראות כיצד הוא ישן. גם זה בסדר. חשוב להקשיב לילדים שלנו, להרגיש מה הם רוצים יותר מאשר לעשות מה שכתוב בהדרכה כזו או אחרת.

מוריס סנדק, מי שכתב את הספור הנפלא "ארץ יצורי הפרא", עליו זכה בפרסים יוקרתיים רבים, סיפר שפנתה אליו אמא ואמרה לו שהילדה שלה לא מצליחה לישון, שהיא פוחדת ממפלצות ושהיא מקריאה לה מידי ערב את ספרו. סנדק שאל אותה אם הילדה נרגעת לאחר שהיא שומעת את הסיפור והאם אמרה שבינתיים לא, שהיא לא רוצה לשמוע אותו כלל אבל כיוון שזה ספר "כל כך חשוב" (כהגדרתה) היא ממשיכה להקריא לה... 

 

לא מומלץ לתת לילדים להרדם תוך כדי צפיה בטלויזיה. אפשר בהחלט להכניס צפיה בתכנית אהובה ומוכרת כחלק מטקס השינה, מומלץ אפילו (אם יש זמן...) לצפות בה ביחד. ההרדמות תוך כדי צפיה אינה מאפשרת לילד להיות מודע לתהליך ההרדמות והוא אינו מפתח את היכולת לווסת את העוררות שלו ולהרגיע את עצמו. בהרבה מובנים הרדמות שכזו דומה להאכלה של ילדים על נדנדות או תוך כדי פעולה של הסחת דעת, בה הילד מכניס אוכל לפיו ללא שהוא שם לה לכך. בשני המקרים התקשורת של ההורה היא עם הפעולה ולא עם הילד, שמפסיד את ההזדמנות לחוות את פעולת האכילה או השינה וללמוד לשלוט בה.

לא מומלץ לשכב ליד הילד במיטה נפרדת עד שנרדם או לתת לילד להרדם או לישון במיטת ההורה. בשני המקרים הללו המסר שאנו מעבירים לילד הוא שהחשש שלו אמיתי והוא אינו מסוגל להתמודד איתו לבד. שינה במיטת ההורים מסייעת להתפתחות קשיים אחרים בהמשך ובודאי לא מסייעת להתפתחות ביטחון ותחושת יכולת. מיותר לציין שפתרון כזה מעורר, לעיתים קרובות, קשיים ברמה הזוגית ולא פעם ניתן לראות שהוא נבחר כיוון שהוא מאפשר להורים "לעקוף" קשיים בזוגיות שלהם.

ניתן בהחלט לשבת ליד הילד בזמן שהוא שוכב במיטתו ולהתרחק ממנו בכל מספר לילות. כך, באופן מדורג, נוכחותו הפיזית תהפוך לא חיונית בהשכבה ויחד עם זאת הילד עדיין ירגיש מוגן ובטוח ושולט במצב.